בּוֹא אֵלֵינוּ, אֵלֵינוּ, אֵלֵינוּ לַיָּם! אֶל הַיָּם הַמַּלְהִיב, הַפָּרוּעַ. אֶל הַשֶּׁמֶש הַזֹּאת, לָרוּחוֹת הָעַזּוֹת, כִּי הַיָּם לְכֻלָּנוּ פָּתוּחַ"

(דן אלמגור)

נכנסתם לים ואתם מתחילים לשחות אל מרחבי הים הפתוח. מוכר הארטיקים, כסאות הפלסטיק וצינורות השנורקל המבצבצים מהמים, הולכים ומיטשטשים. מאה מטרים לפנים הים, ואז עוד מאה.  מבט אחד ממושקף למטה - את הקרקעית כבר לא רואים כאן, רק מים צלולים כחולים. מעליכם כחול, מתחתיכם כחול, אין שום נקודת ייחוס להיאחז בה. אתם מופקרים לטבע - חשופים לזרמים מהירים, מערבולות מטלטלות, רוחות חזקות וסערות שאין מה שיעצור. קבוצת דולפינים מגיעה משומקום ופתאום חותכת אתכם, מרקדת פנימה והחוצה ונעלמת.  צל שחור חולף מתחתיכם. כריש? ענן דגיגים בתנועה נמלט מהצל.

השמיים מתאדמים, מחשיכים, ואז מתחילה ההתרחשות: מיליארדי יצורים מתחילים לעלות מהמעמקים, תנועה שקטה אבל סואנת. סרטנים זעירים, פגיות של דגים, הזואופלנקטון שהתחבאו במעמקים במשך היום ועולים למעלה בלילה כדי לאכול צמחים מיקרוסקופיים מרחפים. הם לא לבד, הטורפים שלהם אחריהם. והטורפים של הטורפים. כל אחד מנסה את מזלו בבופה ההמוני שעל פני המים. עם אור ראשון יחזרו השורדים אל העומקים להסתתר מהטורפים, ושוב שמש, ושוב מרדף של דג גדול אחרי ענן של דגים קטנים. ושקט, מחזור החיים של הים הפתוח.   ברוכים הבאים לבית הגידול הגדול ביותר על פני כוכב הלכת שלנו מבחינת שטח - מרחב ימי עצום ומואר ביום, ומלא דרמה בכל שעות היממה. האזור ה"פוטי" - כמו שקוראים לו המדענים - נגזר מהמילה היוונית "אור", והוא שכבת המים העליונה שאליה חודרות קרני השמש - עד לעומק של 200 מטרים. גם אם נראה לכם שלא קורה הרבה באינסופיות התלת-ממדית הכחולה הזאת, פה מתרחש הקסם הביולוגי של האוקיינוסים: כאן מתקיים מפעל הפוטוסינתזה שמזין את כל שרשרת המזון, מייצר חמצן לכל תושבי כדור הארץ ועומד מאחורי כל נשימה שנייה שלכם.

מה עם יערות הגשם שעל היבשה, אתם שואלים? מבחינת יעילות, המפעל הביולוגי האדיר הזה בים נותן פייט רציני לזה שעל פני האדמה, ועם הרבה יותר פאסון. כאן בלב ים הופכים מיליארדי צמחים מרחפים בלתי נראים, את אור השמש לסוכר עבור היצורים החיים, כאן הם סופחים מהים פחמן דו-חמצני, וכאן הם מייצרים לפחות חצי מהחמצן באטמוספירה עבור תושבי כדור הארץ.

כל מארג החיים נבנה באזור המואר, ולא כקלישאה. הפיטופלנקטון, אותם צמחים זעירים המבצעים פוטוסינתזה, הם גם המתאבן של שרשרת המזון הימית – הפיטופלנקטון מזין את הזואופלנקטון (בעלי חיים זעירים) שמאכיל דגים קטנים, שמזינים דגים גדולים, שמזינים לוויתנים וכרישים ובקיצור – חד גדיא ימי, והכל מתחיל בצמחים בלתי נראים.

חשוב להזכיר שחלק גדול מבעלי החיים שנעים באזור הפוטי לא מיקרוסקופיים בכלל, להיפך. מי שצריך לנדוד למרחקים עצומים כדי לאתר אוכל, לשמור על האנרגיה במים ולהגן על עצמו מטורפים, עדיף לו להיות גדול. עם הממדים העצומים האלה לוויתנים, כרישים, דולפינים ושאר מגודלים שמותאמים לתנועה מתמדת, מנהלים חיים חופשיים ומרוחקים מעין אנושית.

אבל בואו נעצור רגע את האידיליה היפה הזאת של חמצן לנשימה ומארג החיים ושלום עולמי, ונדבר על כמה קשה לחיות באזור הפוטי בים הפתוח.  קודם כל אתה בים הפתוח, אין רגע אחד של יציבות, הכל, איך לומר, פתוח: רגע אחד שקט ורגע אחד מטלטלים אותך זרמים חזקים, רגע אתה נשאב למערבולות המים מלמטה, ורגע רוחות סוערות סוחפות. להיאחז במשהו זה בלתי אפשרי: אין לך מחסה, סדקים של אלמוג להתחבא בהם או ענף עץ להיתלות עליו. אל תשכחו, כל יצור חי מקטן ועד גדול, מזואופלנקטון ועד דיונון כחול, הוא מזנון נייד עבור מישהו, ואיפה תתחבא? אור השמש שמניע את כל הקיום של האזור הפוטי, לא ממש נכנס תחת האלונקה כשמדובר בהסוואה. הכל חשוף ומואר והטורף שלך רק מחכה לך. ועוד דבר -  אתה ספוג? אתה אלמוג? אתה מחפש מצע קשיח להקים עליו בית? שכח מזה. כל מי שבפוטי שוחה, צף או נסחף. אין כניסה לישיבים. נשק וסע. ומה לגבי האוכל? זוכרים את הזואופלנקטון, מהחוליות הראשונות של שרשרת המזון? עושה גוסטינג בלי הפסקה. כיצור קטן הוא נתון תמיד לחסדי הגאות, השפל, זרמי הים. הוא חלק מהנדידה היומית, פעם הוא בנקודה אחת ופעם במרחק עצום מאותה נקודה. אתה אף פעם לא באמת יודע איפה חדר האוכל ממוקם היום, הנ"צ המדויק הוא איפשהו בשכבה העליונה. ככה לא בונים חומה.  בקיצור: חדר האוכל נייד, מסתור - אין, נקודת אחיזה - אין, יציבות - אין,  לא פשוט.

מה עושים? ממציאים פתרונות. אין לך מסתור? תסתווה. הרבה מיצורי הים הפתוח פיתחו אסטרטגיות הסוואה מדהימות – כי גם אם אתה פלנקטון פצפון וכל שרשרת המזון על הגב שלך, בסוף לא בא לך להיטרף.

הרבה מיצורי הים הפתוח הלכו על הלואו-טק, גוף שקוף לחלוטין שנטמע לגמרי בסביבה הימית הכחולה – סרטנונים, מדוזות, חסילונים מזעריים ושאר זואופלנקטון, דגי זכוכית שקופים לגמרי, מדוזות שקופות עם גוף ג'לטיני שמאפשר תנועה שקטה והסוואה מושלמת, דיונונים צעירים שמחבבים את האזור הפוטי.   אחרים עשו שיעורי בית בפיזיקה וקלטו שהצבע האדום נבלע ראשון ככל שמעמיקים בים. לכן, באזורים העמוקים של האזור הפוטי, צבע אדום הופך אותם לכהים ובלתי נראים, כמה מיני שרימפס עשו מזה קריירה.

הדיונון הוא הזיקית של הים הפתוח – הוא יכול לשנות צבע במהירות בעזרת תאים מיוחדים שנקראים כרומטופורים. אמן ההִשתנות יכול גם לשנות תבניות על הגוף – נקודות, פסים, הכל הולך. כך הוא יכול להסתוות ביעילות שיא, להימנע מטורפים וגם לספר לבני מינו מה חדש –שינוי התבניות והצבע הוא במידה מסוימת גם הבעות הפנים שלו והדרך לתקשר.

בזמן שאלה משחקים במחבואים ועושים קולות של שטיח, אחרים שפחות התחברו לאסטרטגיה צריכים למצוא דרך אחרת להתמודד עם איומים. הדולפינים למשל מצוידים ביכולות ניווט ואיתור מדויקות בעזרת "אקולוקציה", שיטה מקורית שלא מתבססת על חוש הראייה. הם משמיעים קולות בתדר גבוה, צרצורים חביבים (כל עוד הם בים הפתוח ולא בבית שלך) והם מוחזרים אליהם כמו הד מהאובייקטים שבסביבתם.

ברגע שההד יגיע בחזרה לדולפין, הוא כבר יעשה את המתמטיקה ויזהה את המרחק, הכיוון והגודל של האובייקט. עכשיו כשיש לדולפינים בראש תמונה של המרחב, הם יכולים לנווט, לקלוט ולאמוד סכנה, למצוא אוכל ולהסתדר גם בחושך. פלא שהם מחייכים?

מי שתופס טרמפ על הכישרון האקוסטי המופלא של הדולפינים, הוא אחד מהכרישים הכי מזוהים עם האוקיינוס הפתוח, כריש ארך גף. הכריש שזכה בשמו הודות לסנפיריו הארוכים המזכירים גפיים, הבין שאפשר להשאיר את הגפיים בכיסים.

למה לעבוד קשה אם דולפיני נתב עושים בשבילך את העבודה? הנתבים נעים בקבוצות גדולות בים הפתוח ומשמיעים את הקולות המפורסמים שלהם, והוא שהתברך בחוש שמיעה מטורף, עושה אחד ועוד אחד ומבין שמשהו מעניין נמצא שם באזור – דיונון, פגרים, שיירים, ואם יש צורך הוא גם יחטוף מהם את השלל.

ייאמר לזכותו שהוא לא אוכל חינם, הכריש ארך גף כבר תרם במשרד – בשחייתו בים הוא נראה לא פעם מלווה בדג מפוספס ומטאלי, נווט כלל-ימי, שנהנה משיירי מזון של הכריש ומהגנה ולא מפרגן בחזרה. הגונב מגנב פטור.

עוד אחד שיודע לנצל הזדמנויות הוא מפרשן כלל-ימי, אחד הדגים המהירים והמרהיבים בים עם סנפיר המפרש המפואר. בוא נגיד שאם אתה במקרה דג טונה או מקרל קטן בים, וכבודו פתח את המפרש, אל תצאו אתו לשיט בים הפתוח. אם הוא מפנה את החוטם המחודד והארוך שיש לו? ראן פורסט, ראן. האף הארוך והחד משמש אותו להוריד נוגרה לטרף לפני שהוא מכין אותו סופית לצילחות. אם מצטופפת לה להקת דגים באזור, המפרשן יגיע במהירות המטורפת שהוא יודע להגיע –הוא כבר עבר את ה-109 קמ"ש.

אחת ההזדמנויות המניבות שעומדות לרשות חברי האזור הפוטי היא התופעה המרהיבה המתרחשת כל לילה באוקיינוסים: הנדידה האנכית. אם נתחשב בביומסה, מדובר בתנועת בעלי החיים הגדולה בעולם - תנועה אנכית של אינספור יצורים ימיים שעוזבים את השקט והאופל במרתף הים, כדי לעלות לאכול בחדר האוכל למעלה. מי מגיע? זואופלנקטון, דגים, דיונונים ומדוזות, לוויתנים וכרישים ועוד.

מה מחכה להם במזנון? פיטופלנקטון שקרובים לפני הים כי הם, כזכור, זקוקים לאור השמש לביצוע פוטוסינתזה. מי עוד מגיע? כל מי שבא לאכול את הפיטופלנקטון וערב לחיכם של הטורפים. זואופלנקטון למשל, זוללים את הצמחים המיקרוסקופיים, הופכים לחלבון עשיר ואיכותי בעצמם ובסוף מוצאים את עצמם מחרפים את נפשם למען שרשרת המזון – נטרפים ומקיימים את מי שעליהם. אגב, אין פה בבושקה, קטן נכנס בתוך הגדול שנכנס לעוד יותר גדול. זה לא עובד ככה. תראו את הכריש הלוויתני שמדי פעם במחוזותינו. הוא מגיע למשקל של 20 טון, נחשב לדג הגדול ביותר בעולם, ובסוף מחכה לנדידה היממתית לסנן לעצמו סרטנונים, לרוות של רכיכות, ביצים מופרות, דגיגים בני יום. ממנו ציפינו ליותר.

מי שאוהב להסתמך על החושים שלו במציאת אוכל ובריחה מסכנות הוא הפטישן כד-חרטום, שאם אתם לא מכירים אותו, אתם כנראה מכירים את הכינוי - "כריש פטיש". ראש הפטישן ממש נראה כמו פטיש, משני צדדיו שתי עיניים שמסדרות לו ראייה רחבה גם כלפי מטה, כבר יתרון אם נאלצת לחיות עם פטיש בין העיניים.

לפטישן, כמו כרישים ובטאים אחרים, יש חוש מיוחד ופרקטי: חישה חשמלית. הוא מצויד בחיישנים זעירים בקדמת הראש שקולטים שינויים בשדה החשמלי ובעזרתם הוא מאתר יצור חיים שמייצרים זרמים חשמליים. ככה הוא משיג לו דיונונים ודגים. הוא מזהה והם בורחים, ויהי ערב ויהי בוקר ומחזור החיים של הים הפתוח ממשיך להתגלגל.

הוא לא רק ממשיך להתגלגל הוא גם תורם תרומה אקולוגית אדירה לעולם – האזור המואר בים הפתוח הוא הריאה הכחולה של הפלנטה. מחקרים חדשים מראים כמה פליטת החמצן של הפיטופלנקטון לאטמוספירה אדירה ומשמעותית. הפיטופלנקטון ממשיכים לתרום גם כשהם בסוף הדרך - אחרי שהם נושרים הם מתפרקים ומייצרים שלג ימי - חלקיקי פלנקטון ששוקעים לעומק. את כל הפחמן הדו-חמצני שהם ספחו הם נושאים אל תחתית האוקיינוס וקרקעית הים הופכת למחסן פחמן ענקי שלא מסתובב באטמוספירה ולכן לא גורם להתחממות האקלים. ללא זה ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה היה עלול להיות גבוה כמעט פי שניים. האזור הפוטי, מעצם היותו בסיס שרשרת המזון הימית, תומך בתזונת העולם. למעלה משלושה מיליארד בני-אדם מסתמכים על חלבון מן הים ואנחנו כבר מבינים איפה הכל מתחיל.

כאן גם הבעיה – הים הפתוח כאילו רחוק ממגורי אדם אבל סירות, סערות, גלים ורוחות דואגים שחומרים לא רצויים יגיעו לאזור. חלקיקי מיקרו-פלסטיק למשל מגיעים לים הפתוח ונאכלים על ידי הפלנקטון וכולנו יודעים למי זה יגיע לצלחת. דגים חשובים לשרשרת המזון ניצודים - חלקם אפילו לצרכי ספורט. רעש תת-ימי שמגיע מקידוחים וספינות משבש את כל אלה שעובדים על סאונד (דולפינים, זוכרים?), המים מתחממים ופוגעים בפיטופלנקטון ועוד ועוד. בקיצור, אל תגידו זה רחוק, זה פתוח, מה קשור?, הכל קשור! זו, גם אחת הסיבות שבגללן שמורות טבע ימיות חייבות להיות תלת מימדיות, להגן גם על הקרקעית וגם על עמודת המים שמעליה. כי הכל קשור כאן אחד לשני, מערכת אחת גדולה. בואו נגן על הים הפתוח בשבילנו!